HITnRun Phase 1 – ביקורת אלבום / בן שלו

האלבום החדש של פרינס: להתחיל להקשיב מהסוף

בן שלו, הארץ. פורסם ב-20.09.15

 

באמצע השיר הלפני אחרון באלבום החדש של פרינס האווירה מתחממת והגאון הסגלגל אומר לאשה שאליה הוא שר שכדאי לה לנעול את הדלת ולכבות את הטלפון כי הוא עומד לתת לה אלף סיבות לכך ששניהם צריכים להישאר לבד. שום דבר מגונה, תתפלאו. השיר נקרא "1000 X's and O's". אלף נשיקות וחיבוקים. פרינס כיהורם גאון? ממש לא, אבל גם לא פרינס המטונף והפרובוקטיבי מימים ימימה.

האלבום החדש, "HitNRun Phase One", שיוצא פחות משנה אחרי שני האלבומים שפרינס הוציא ב–2014, לא מספק אלף סיבות להקשיב לו. גם לא עשר. אפילו לא חמש. זה אלבום די חלש. אבל אם מדפדפים אותו מהר ומגיעים לשיר האחרון, "June", זה שבא אחרי החיבוקים והנשיקות, מגלים רצועה אחת רכה ומוזהבת, עם קלידים מהדהדים ונפלאים, שמתחילה עם גבר שבור לב שמבשל פסטה, ונגמרת כשהתבשיל נשרף. השיר, לעומת זאת, מאסטר שף. להתחיל להקשיב מהסוף. כל היתר אופציונלי.

למעשה, על רצף השירים שפותח את האלבום החדש לא רק שאפשר לפסוח, ממש כדאי לעשות את זה. בנאלי, כמעט תמוה, ולא במובן הפרינסי המרהיב.

מוזיקאי הפופ הגדול ביותר של 35 השנה האחרונות, האיש שהמציא מחדש את המוזיקה השחורה בשנות ה-80, נשמע כאילו הוא רודף אחרי טרנדים שטחיים בפופ העכשווי ולא מצליח להדביק אותם. יותר HitNMiss מאשר HitNRun.

באמצע האלבום העניינים מתחילים להשתפר, אבל גם בחלק הזה צריך להתביית על מקטעים ספציפיים בשירים כדי ליהנות. השירים עצמם לא מספיק טובים. עד השיר האחרון. זוכרים איך ב"בלדה על דורותי פרקר", מתוך "Sign O' the Times", פרינס השחיל פנימה את ג'וני מיטשל? ב"June" הוא עושה דבר דומה עם ריצ'י הייבנס. וזאת לא האסוציאציה היחידה בשיר הזה ל"Sign O' the Times". חודש יוני כיכב כזכור, בשיר הנושא של האלבום המונומנטלי ההוא. "בספטמבר הבן דוד שלי עישן גראס בפעם הראשונה. עכשיו יוני והוא על הרואין".

יוני 2015 של פרינס לא יכול ולא צריך להשתוות ליוני 1987 שלו, אבל הוא לפחות מזכיר משהו מימי הזוהר, וחשוב מכך: הוא מראה שכשפרינס במיטבו, גם אם זה קורה רק לעתים נדירות, הוא עדיין מוזיקאי גדול.

 

כעבור מספר שבועות כתב בן שלו ביקורת נוספת על האלבום

 

מאסטר שף

בן שלו, הארץ, 19.11.2015 

(זוהי ביקורת שניה של בן שלו על האלבום)

קול רובוטי כבד, מואט עד לקצה גבול היכולת, נשמע בתחילת האלבום החדש של פרינס. "א ל  ת ד א ג ו", הוא אומר־פוקד, "א נ י  ל א  א פ ג ע  ב כ ם,  א נ י  ר ק  ר ו צ ה  ש ת י ה נ ו".

פרינס תמיד רצה שניהנה. "רצה" זאת מלה קטנה מדי. לפרינס תמיד היה צורך נואש, כפייתי, שהמוזיקה שלו, ובעיקר הקצב שלה, יעיפו את המוח והגוף שלנו אל הסטרטוספירה של האופוריה. זה לא היה רצון פשוט לשמח אותנו או לגרום לנו לקנות את האלבומים. פרינס מעולם לא חשב במושגים השגורים האלה. זה היה משהו יותר עמוק, יותר מורכב, יותר מעורער. השירים של פרינס רקדו כאילו חייו תלויים בכך שהתנועה שלהם תשחרר את התודעה שלנו. והיא שיחררה. או לפחות יכולנו לדמיין אותה משתחררת כל זמן שהמוזיקה נמשכה.

זה היה בימי השיא של פרינס, בשנות השמונים, העשור שבו הוא המציא מחדש את המוזיקה השחורה והאיר את דרכו של הפופ כולו. תור הזהב של פרינס הסתיים לפני יותר מעשרים שנה, ואף אחד לא דורש ממנו להוריד שוב את הגשם הסגול או לעצב פעם נוספת את סימן הזמנים. אם הוא, או האלטר־אגו הרובוטי שלו, אומרים עכשיו שהם רוצים שניהנה, התקווה היא שזה בדיוק מה שיקרה. לא שחרור ולא אופוריה — הנאה פשוטה.

אבל זה לא קל. למעשה, זה כמעט בלתי אפשרי במשך רוב האלבום החדש של פרינס, "HITnRUN phase one". זה אחד האלבומים הפחות טובים בקריירה המזהירה של הגאון הסגלגל. הוא מתאמץ מדי ולא פוגע. יותר HitNMiss מאשר HitNRun. מוזיקאי הפופ הגדול ביותר של 35 השנים האחרונות נשמע כאילו הוא רודף אחרי טרנדים שטחיים בפופ העכשווי ולא מצליח להדביק אותם. מדוע הוא בכלל טורח? ואם הוא כבר עושה את זה, למה הוא נעזר דווקא בג'ושוע וולטון הצעיר, שמתגלה כמפיק מאוד בינוני? באמצע האלבום העניינים מתחילים להשתפר, אבל גם בחלק הזה צריך להתביית על מקטעים ספציפיים בשירים כדי ליהנות. השירים עצמם לא מספיק טובים.

ואז מגיעה הישורת האחרונה. היד של פרינס יורדת סוף סוף מהדופק של הפופ העכשווי ומוצמדת לדופק הרבה יותר חשוב — הדופק שלו. השיר הלפני אחרון, "1000 X's and O's" (אלף נשיקות וחיבוקים), כולל אמנם מלמולים רומזניים אופייניים בנוסח "תנעלי את הדלת וכבי את הטלפון כי אני עומד לתת לך אלף סיבות לכך ששנינו צריכים להישאר לבד", אבל זה לא ניסיון מביך של מוזיקאי שמתקרב לגיל 60 לשחזר את המיניות הרדיקלית שהפגין בצעירותו. זה שיר אהבה יפה ששר גבר שמחכה בבית לאשה שלו בתום יום העבודה המפרך שלה. הסאונד מאוורר כמתבקש, עם סינתסייזרים מינימליסטיים. תענוג.

גם בשיר האחרון והיפהפה, "June", פרינס נמצא בבית. הוא מבשל פסטה, אבל לא לשניים. האשה שלו רחוקה. נראה שהיא נשואה לגבר אחר. הוא נסחף להרהורים. "תגידי לי, מה את לובשת לארוחת צהריים היום?" תהייה כל כך פרינסית. המוזיקה רכה, מוזהבת עם גוון מלנכולי ברור, והקלידים מהדהדים ונפלאים. לקראת הסוף יש רגע ווקאלי עוצר נשימה.  "Somebody famous had a birthday today", שר פרינס, "All I saw was another full moon". במלה "another" הקול שלו נשבר ועולה לפלצט. למות מאיך שהוא עושה את זה. בסוף השיר הפסטה נשרפת כמובן. מאסטר שף, למרות הכל.